התהליך הלימודי היה עבורי למידה חיה, אינטגרטיבית. לא שיעור שמלמדים בו מושגים – אלא מסע שבו ההבנות מגיעות תוך כדי תנועה, דרך החוויה עצמה. דרך הדינמיקה, דרך תרגול חי, דרך רפלקציה מדויקת על מה שקורה כאן ועכשיו. זה חודר הרבה יותר עמוק.

הכלים עצמם לא היו חדשים לי, אבל האופן שבו הוחזקו – עם עומק, תוקף ואותנטיות – חידד עבורי לא רק מה עושים, אלא איך.

העבודה עם טקסיות, עם טקס, עם אש וטבע, הוסיפה לי רובד נוסף – רוחני, שמאני, עמוק.

התהליך הקבוצתי היה מרחב ריפוי מהחיים.

שבט.

מקום שבו כל אחד עובר תהליך, אבל אף אחד לא לבד.

הצמיחה האישית מזינה את הצמיחה הקבוצתית – וההפך.

המפגש האנושי, החשוף, הלא שיפוטי, יצר חיבורים משמעותיים – כנים, מדויקים, מרפאים.

מקום שבו אני יכול להיות אני – עם הכול.

והתהליך האישי –

זו הייתה שנת קפיצה.

ריכוך של שריון. פתיחה של הלב.

הכרה והסכמה לתת מקום גם לחלקים שלא רציתי לפגוש קודם – רגשות, פחדים, פגיעות.

גיליתי את הכוח המרפא של אינטימיות. אינטימיות רדיקלית.

גם כלפי עצמי, גם בתוך הקבוצה, וגם בקליניקה שלי.

הבנתי שכשאני מגיע פתוח, חשוף, לא מתיימר לדעת או "להוביל" מלמעלה – נוצר שם ריפוי אמיתי.

האנשים שמולי מרגישים את זה. סומכים. נפתחים.

וכאן גם פגשתי בעוצמה את השאלה – מהי מנהיגות?

מה זה להחזיק מרחב לא כמדריך, אלא כנוכחות.

מה זה להיות גבר בריא, רך וחזק גם יחד.

מה זה לשאת משקל – בלי לקרוס, ובלי לכפות.

פגשתי את עצמי כמוביל – לא דרך שליטה, אלא דרך שירות.

לא דרך "יודע", אלא דרך היות.

וזה מה שאני לוקח איתי הלאה.